תערוכת נט"ל photo israel

אפריל 2024

לבנון 82
שתישרפי בגיהינום

תודה שנתת לי אח מדהים לשבת עימו בשנה האחרונה ערב ערב לשעה קלה על קפה

היה לי אח שקט, מתוק נעים הליכות שכולם רק רצו להיות החברים שלו.
היתה לך את החברה הכי יפה בעולם.
בתור אחיך הצעיר הייתי מחכה לך שבועות שתשוב.
הייתי בן 9.
לפעמים היית מגיע במדים שלך עם הריח המוזר.
כל כך הייתי שמח לבואך,
כל פעם שבתה עם מתנה אחרת.
הכי אהבתי את הדובדבנים.
הייתי כל כך גאה באח הלוחם שלי והחברה הכל כך יפה שלו.
ואיך הוא דוהר על סוסים...

לאורך השנים הייתי שואל וטועה מתי תהיה לך שוב חברה
הרי אתה כל כך אוהב ילדים.
הילדים של כל האחים כל כך אוהבים אותך ורוצים עוד רגע במחיצתך.

הילדים שלי שלושתם כבר סיימו את בית הספר וחלקם גם צבא
היו בשנת שירות ויחידות של יחידי סגולה.
והם כמובן מעריצים אותך
כמו עוד 27 פלוס בני דודים ו5 נינים...
אה כן, אני אח עשירי
אתה יצאת שלישי

לפני כעשר שנים חליתי במחלה נדירה ומאז יש לי PTSD
זה דומה לשלך?
לא יודע, אבל אני בוכה שחושב על ילד בן 19 שהיה צריך לעבור את אשר עברת.
ואתה?
אתה נשארת בגפך
המלחמה הארורה ההיא ב 82 לקחה לי אותך!!!

בחיים לא ביקשת או רצית להיקרא הלום קרב, פוסט טראומתי או כל דבר אחר.
בחיים לא הלכת לאבחון ולבטח לא לטיפול
בחרת לחיות בגפך.

פעם שסיימתם, אתם החיילים, את השירות הצבאי הייתם שבים לחיים.
אתה כנראה לעולם לא תשוב,
על אף שלתפיסתך אתה חי את החיים.
משהו חזק ממך בהרבה השאיר את הנפש השסועה שלך איי שם בבירות.

עשית טיול אחרי צבא לארצות הברית, שבת לקיבוץ וניהלת את הנוי שנים.
כעת, מזה שנים רבות הינך חוטב עצים.

שנינו ילדים לאבא צלם
וזכינו לתעד את חיינו והסובבים אותנו.
אתמול ישבתי אצלך.
בקשתי לראות את התמונה של הלבנונית שעמדה על גרם המדרגות והסתכלה עלייך עוצר את את הטנק, מוציא את הראש מהחופה ומצלם.
סירבת, אמרת שאני ממציא.
אחרי עוד מספר רגעים הבאת אלבום מאובק שבחיים לא ראיתי. התמונות שכבו שם מסודרות מעל 40 שנה.
אתה מתעד בעיקר את ההפוגות.
לפתע אתה הופך את דף האלבום וקצב הדיבור והאינטונציה שלך משתנים.
אתה מספיק להגיד שהיה זה יום עקוב קרבות קשים.

פעם סיפר לאחותנו שכן שלך כי היית צועק בלילות. כנראה מתוך שינה.

בשנות ה40 לחיי הייתי איתך בנסיעה בצפון הגולן בין מוצבים, בזמן שביקרנו את אחינו האהוב במילואים.

לפתע, אתה לא הפסקת לדבר,
סיפרת על דהירה קדימה ללב ביירות
הטנק שלך היה טנק מפ או מגד והיית תמיד בראש הכוח.
כמות האש, הפגזים ושריקות הכדורים הפכו לנחלת יומכם.

הייתם חיים בגוש הפלדה וחייתם איש את רעהו יומם וליל.
אוכלים ועושים צרכים באותו גוש פלדה.

סיפרת לי על היום שאתה ישבת בעמדת הנהג.
האזור בין בניינים בביירות.
לפתע טילי סאגרים מכיוונים שונים
הקשר בקסדות נותק.
אתה מספר שחשבת כי כולם מתים ומיד חילצת לאחור. אתה מצליח להתחמק בנהיגה של 200 מטר לאחור.

ימים לאחר מכן
אתה ועוד שני טנקים חוטפים אש ממארב מתוכנן.
אתה מתאר לי אודות חבריך מהטנקים הסמוכים לך.
הם בוערים
הטנק בוער כולו
מנסים לצאת אך הלהבות אוחזות.
אני שואל: אתה יכול לעזור? ואתה מסביר לי בסבלנות
הם בוערים מי שהצליח קצת לצאת בוער ולא זז.
אנחנו תחת אש.
הריחות צרובים כאילו אני שם עכשיו.

ימים אחרים לאותה מלחמה ארורה אתם מתכנסים בשעת לייל מאוחרת.

לפתע הטנק נעצר
יורדים לבדוק
אתה אומר לי שלא אתה נהגתה אבל זה היה יכול לקרות גם לך.
מה קרה אני שואל?
דרסנו אותם
שלושה צנחנים שישנו על הדרך.
לכם לא היה מושג ולהם לא היה שום סיכוי.

ימים לאחר מכן הבחנתי בצלקת עמוקה שנפערה בליבי אודות האח הגיבור שלי ששרד את הטופת בגופו אח לא בנפשו השסועה שמבקשת רק שקט. הניחו לי ותנו לחיות את חיי בשקט.
לא מסיבות, לא אירועים.
לא אישה, לא ילדים, לא חברים מיותרים.
שקט.

אחי האהוב
עד לאותה נסיעה
אף פעם לא הצלחת, אם בכלל רצית? להסביר לנו עד הסוף.
אני וכל המשדכות והמשדכים לא בדיוק הבנו וגם לא נבין לעולם את אשר עבר עלייך.
המלחמה הזאת לקחה את אח שלי והשאירה אותו אי שם ב 1900 פאקינג 82